עבודת התיזה דנה בהפתעות במדע המדינה ובחוסר יכולתנו לנבא כקושי אינהרנטי של התחום עצמו. הטענה המוצגת היא כי בשל האופן בו "בנוי" מדע המדינה ביחס לדיסציפלינות אחרות במדעי החברה בפרט ובין יתר תחומי הידע בכלל; בשל תכניו המסוימים של מדע המדינה והגדרתם ה"פתוחה" של מושגי היסוד שלו ('פוליטיקה', 'כח', 'הקצאת משאבים', 'מפלגה', 'קבוצות אינטרס' ועוד) – בשל כך, לא יתכן, בהכרח, ניבוי מוצלח במדע המדינה, אשר יוכל לספק תשובה לאחת משלוש השאלות המרכיבות את "הניבוי המושלם" במדעי החברה (מה יקרה, מתי ואיך). טענתי היא כי ההפתעות המרכזיות שחוקרי התחום נתקלו בהם בעשורים האחרונים – מלחמת העולם השניה, קריסת ברית המועצות, הדמוקרטיזציה, המשבר האסייתי ב-1997 – היו בלתי נמנעות במובן שהתרחשותם כלל לא היתה יכולה להיות ניצפת. הסיבה לכך, מעבר לקשיי הניבוי וההסבר עצמם עליהם אעמוד בחלק הראשון של עבודתי, קשורה במבנהו ה"ספוגי" של מדע המדינה כקולט את תכניו ואת מושגיו מדיסציפלינות אחרות.

​

אולם בתוך הויתור על היומרה הניבואית שישתמע מעבודה זו, מוצע לכרוך את אותו כישלון ניבואי לשיפור המערכות ההסבריות. לשם כך יפותח בעבודה זו רעיון ההתקדמות הדיאלקטית של מדע המדינה ביחס לתחומים אחרים. לאמור, ההסבר במדע המדינה מתאפשר אגב יחסים דיאלקטיים בין הדיסציפלינות השונות. לשם חידוד הרעיון, דיאלקטיקה זו תכונה לעיל בשם "התנגשות"; אראה כיצד ההפתעות שמניתי ניתנים להסבר באמצעות דיסציפלינות אחרות, במהלך וכפועל יוצא של התנגשותם של דיסציפלינות חיצוניות אלו במדע המדינה. אסביר מדוע ההסבר החיצוני למדע המדינה הוא הראוי והמועדף. אראה כיצד "התנגשות" זו היא שגרמה בכל פעם לשבר בחיזוי, בדמות ההפתעה, אך היא גם זו שמסבירה אותו; זאת היות שההפתעה, הכשל הניבואי, מוסברת בכל המקרים האלו באמצעות דיסציפלינה אחרת: הדיסציפלינה המתנגשת תהיה ההסבר להפתעה בדיסציפלינת מדע המדינה, שבה התנגשו. ההתנגשות ההפתעתית בין הדיסציפלינות מתבטאת כאמור בהתרחשותה של הפתעה למדעני המדינה, ובתוך כך את ההסבר להפתעה זו מכוונת אותה "התנגשות" לחפש בדיסציפלינה חיצונית למדע המדינה, מתחום מדעי החברה, הרוח או המדעים המדויקים. הטיעון שלי כי "הדיסציפלינה המתערבת", היא שגורמת להפתעה ואף מסבירה אותה, והיא בוקעת בנקודת ההתנגשות בין דיסציפלינות. או-אז היא מייבאת למדע המדינה את אותה דיסציפלינה מתנגשת אחרת, והיא אף שמסבירה את ההפתעה שנוצרה במדע המדינה.

​

ההתנגשות יכולה להיות מסוגים שונים:  התנגשות פסיכולוגית, כלומר התנגשות של הסבר אישיותי שגרם להתרחשות הפתעה פוליטית; התנגשות חברתית, כלומר של התנגשות מתחום הידע הסוציולוגי; התנגשות כלכלית ואף התנגשות טכנולוגית. אלו יפורטו בחלק השני. איפיוני הפאסיבי הזה של מדע המדינה, כתחום שמוסבר שלא מתוך עצמו, יעלה בסיכום העבודה, בו אשאל את השאלה מה כולל מדע המדינה בצורתו הטהורה (אם צורה כזו קיימת בכלל), או שמא הגדרתו של התחום היא הגדרה שיורית, אם בניגוד לתחומים אחרים שיוזכרו (בעיקר הכלכלה והפסיכולוגיה), אין הוא יכול להסביר את הפתעותיו מתוך עצמו.

​

העבודה נחלקת לשני חלקים מבניים ורעיוניים, הקשורים זה בזה: בפרק הראשון, יאופיינו מערכות הסבריות ומערכות ניבואיות. בעוד המערכות ההסבריות נועדו לספק אינפורמציה מעשית (הדיון האפיסטמולוגי נותק מעבודה זו), על אירועים שקרו, על מנת להבין אותם, המערכות הניבואיות נעדרות במהותן את יכולת ההבנה ונועדו לאמוד את סיכויי התרחשותו של אירוע מסויים בעתיד. בבסיס המערכת ההסברית עומדים בעיקר קשיים פסיכולוגיים, תרבותיים, סיבתיים, קשיי מהימנות והטיות דדוקטיביות עליהם אעמוד. בבסיס המערכת הניבואית עומדים קשיי תוקף, הסתברות, הקשה ואחרים.

​

עם זאת, שתי המערכות – ההסבר והניבוי – קשורות בינהן באופנים מורכבים; בקצה האחד נמצאות ההנחות הפוזיטיביסטיות, בדבר זהות מוחלטת בין ההסבר לבין הניבוי, כאשר כל שמבדיל בינהן הוא מימד הזמן: ההסבר היא הנקודה המוקדמת יותר של האירוע הניבואי. ניבוי בקטגוריה זו ניראה כ'ניבוי לינארי'. בקצהו השני של הציר מצויה התפיסה כי בין ההסבר לבין הניבוי אין כל קשר ('ניבוי לא לינארי'). בין שתי תפיסות אלו יאופיינו בעבודה זו בפרקה הראשון יחסים נוספים, מסוג עליונות (כאשר ההסבר מציע שליטה במציאות באמצעות הבנתה, והניבוי רק מציג אותה); מדעיות (כאשר ההסבר הוא ברירת המחדל של הניבוי בהיותו מתבסס פחות על אלמנטים מדעיים-כמותיים); סיבתיות (כאשר ההסבר גורם או אינו הגורם לאירוע הנבואי); והשלמה (כאשר ההסבר משלים את הניבוי).

​

אימוץ המושג "התנגשות", הכורך בין ההסבר לבין הניבוי, כפי שיוסבר בהרחבה בפרק השני, כולל לדעתי מספר יתרונות הסבריים: הוא יועיל להתרת קשיים באבחנה שבין סיבה לבין גרימה, המוכרים ונידונים בספרות בהרחבה, החל מ-יום. שנית, ייתן מענה לקשיים, בעיקר מתחום הפסיכולוגיה, שקיימים במתודות הפוליטיקה ההשוואתית, בהציעו הסבר קבוע. בנוסף, הוא יאפשר לנו שלא לוותר לגמרי על היומרה הניבואית, שזו תפיסה פוסט-המלפיאנית הרווחת במדעי החברה, אלא להשתמש בכשליה ככלי הסברי. הויתור על הניבוי מראש מעקר אחרת מתוכן את מושג ההפתעה, ומחייב אותנו לאמץ השקפת עולם א-דטרמניסטית.

​

במציאות קשר נוסף בין ההסבר לבין הניבוי, אני מקווה לכרוך בין שני סוגי דיונים שהתקיימו עד היום בלא קשר בינהם: בין דיון בהסברים ובניבואים, שנעשה בעיקר בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, עם מידועם ההולך וגובר של תחומי הידע; לבין הדיון בדיסציפלינות המדעיות (קרי – המדע כדיסציפלינה), שהגיע לשיאו בשנות התשעים. תוך כדי העבודה, ובעיקר בחלקה השני ובסיכום, ישאלו שאלות לגבי המינוח "דיסציפלינה" בכלל ודיסציפלינת מדע המדינה בפרט, הקשר של מדע המדינה לתחומי הידע האחרים, והשתלבות מדע המדינה כסוג של יחס עצמאי בין "הסבר" לבין "ניבוי", תוך התייחסות לנושא אחדות המדעים.

​

עבודת התיזה הוגשה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב בדצמבר 2000, ונכתבה בהנחיית פרופ׳ גדעון דורון וד״ר אייל חוברס